פסק-דין בתיק ע"פ 30224/06

1.       לפנינו ערעור התביעה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים ( כב' השופט ח' לי-רן) בת"פ 2791/03 מיום 6.3.06, לפיו נידון המשיב לחודש מאסר על תנאי ולהתחייבות כספית בסך 1,000 ש"ח. גזר-הדין הושת על המשיב בגין הרשעתו, על-פי הודאתו, בעבירה לפי סעיף 12א' לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בכך שביום 8.12.02 הסיע ברכב מסוג טרנזיט שני תושבים זרים ששהו בישראל שלא כדין. נסיבות ביצוע העבירה לא נתחוורו עד תום. מכל מקום, מוסכם כי המשיב הסיע את שני תושבי השטחים מכיוון ישראל לאזור המחסום, וכי אין מדובר בהסעה בשכר.

2.       המשיב הוא יליד 1975, תושב ג'בל מוכבר, נשוי ואב לשני ילדים. לחובתו שתי הרשעות קודמות: האחת - משנת 1991, בעבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בגין סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בעטייה נידון לעשרה חודשי מאסר בפועל, והשנייה - משנת 2000, בעבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, ולפי סעיף 10לפקודת התעבורה, בכך שהתיר שימוש ברכבו למי שאינו תושב ישראל, אגב שהייתו של אותו אדם שלא כדין בתחומי המדינה.

3.       על חומרת העבירות של הסעת תושבי שטחים ללא היתר, ועל מדיניות הענישה הראויה וההולמת בעבירות אלו, עמד בהרחבה בית-המשפט העליון בפסק-הדין ברע"פ 3674/04 אבו סאלם ואח' נ' מדינת ישראל, ואין צורך כי נחזור על הדברים.

4.       התביעה סבורה, כי העונש שהושת על המשיב מופרז לקולא, ואינו עומד באמות המידה שנקבעו בהלכת אבו סאלם. על כן, עותרת היא להטלת מאסר בפועל בין בכליאה של ממש ובין בעבודות שירות. הסנגוריה גורסת, כי לא נפל בגזר-דינו של בית-משפט קמא פגם בשיקולי הענישה המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור, וכי העונש שהוטל על המשיב ראוי והולם על-פי מבחן הענישה האינדיבידואלית, ובפרט כאשר חלפו למעלה משלוש שנים בעת ביצוע העבירה.

5.       באשר לשיהוי בהתנהלות ההליכים, יצוין כי חלק ממנו נבע מכך שבית-משפט קמא קבע את התיק להקראה כששה-עשר חודשים לאחר הגשת כתב-האישום, וכי דחייה נוספת לקבלת תשובת הנאשם לאישום הייתה לפרק זמן של שמונה חודשים.

6.       סבורים אנו, כי ערעור זה בדין יסודו.

בהתחשב במהות העבירה ובנסיבותיה, וכן בעברו הפלילי של המשיב, ובפרט בהרשעתו האחרונה, שיש לה זיקה לעבירה הנדונה בערעור זה, מן הראוי להשית על המשיב מאסר בפועל, ולו לריצוי בדרך של עבודות שירות - כעתירת המערערת. מסקנה זו מתיישבת עם עקרונות הענישה שהותוו ב הלכת אבו סאלם, ויישומם של העקרונות הלכה למעשה בערעורים הספציפיים שנדונו באותו הליך - רע"פ 3656/05 מנחם נ' מדינת ישראל, ורע"פ 4845/05 אבו חרשיק נ' מדינת ישראל. בערעור הראשון גזר בית-המשפט העליון על המערער, במסגרת הערעור, עונש מאסר בפועל של 45 יום לריצוי בעבודות שירות, זאת בגין הסעה בודדת, למרחק קצר, שלא על-רקע עסקי ושלא תמורת שכר (פסקה 24 לפסק-הדין); ובמקרה השני השית בית-המשפט העליון על המערער, במסגרת הערעור, עונש מאסר של 21 יום לריצוי בעבודות שירות, זאת בגין מפגש רומנטי שקיים ברכבו עם תושבת האזור שלה התעתד להינשא (פסקאות 26 ו-27 לפסק-הדין).

במקרה שלפנינו אמנם לא קיימים אלמנטים מחמירים של הסעה בשכר או הסעה מאזור קו התפר, שכן המשיב הוביל את הנוסעים אל המחסום וללא תשלום. ואולם, כאמור, לחובתו של המשיב עבר פלילי, ודי בכך כדי להצדיק הטלת מאסר בעבודות שירות, בהתאם לעקרונות הענישה שהותוו בהלכת אבו סאלם.

אשר על כן, ולאור הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם נאשמים, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שלגזר-הדין יתווסף רכיב עונשי של 30 ימי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות. המאסר על תנאי וההתחייבות הכספית יוותרו על כנם.

7.       הממונה על עבודות השירות מתבקש להודיע לבית-המשפט, מה היא עבודת שירות שהמשיב יכול לבצע. הממונה יזמין את המשיב לראיון בהודעה טלפונית באמצעות בא-כוחו עו"ד תיאודורי. (עו"ד תיאודורי יתאם במקביל את נושא הזימון לראיון).

הממונה יגיש את חוות-דעתו לבית-המשפט לא יאוחר מיום 20.6.06.

8.       המשך הדיון נדחה ליום 22.6.06 בשעה 08:30.

המזכירות תשלח עותקים מפסק-הדין לפרקליטות, לסנגור ולממונה על עבודות השירות בנציבות שירות בתי-הסוהר.

ניתן היום, י"ז באייר תשס"ו (15 במאי 2006), בהעדר הצדדים (זאת על-פי הסכמתם).

ש ו פ ט                                                     ש ו פ ט                                            ש ו פ ט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: